ירון קונלי
Available also in:
Hebrew

העקרונות העומדים כיום בבסיס פילוסופיית ‘המטופל במרכז’ מנחים ואף מחייבים את המטפלים להעניק חשיבות גבוהה לפרט ולהעניק לו אוטונומיה ותפקיד פעיל במסעו הטיפולי. ברם, לא תמיד היה המצב כזה.

Share:
Share On Facebook
Share On Twitter
Share On Linkedin
Contact us

עלייתה של תפיסת המטופל במרכז

בשנת 2001 פרסם המכון האמריקאי לרפואה מסמך המתאר את ציפיותיו ממערכות הבריאות במאה ה-21 והגדיר את ההליך המציב את המטופל במרכז. הליך זה מבטא “קשב לצרכיו, לערכיו המאפיינים הספציפיים של כל מטופל ומכבד אותם. בנוסף, הליך שכזה חייב להבטיח שערכיו והעדפותיו של המטופל ינחו כל החלטה רפואית הנוגעת בו”.

תפיסת ‘המטופל במרכז’ התפתחה כאלטרנטיבה למודל הביו-מדיקלי שהיה נפוץ בתחילת המאה ה-20 והגדיר את המהלך הרפואי המתרחש בין המטופל לבין המטפל כאינטראקציה בין שתי מערכות (‘סיסטמות’, להבדיל מבני אדם) כשעל האחת מוטל לדווח על סימפטומים ועל השנייה להתוות טיפול בהתאם לדיווח. ההבנה כי המודל הביו-מדיקלי לבדו לא משקף את חווית החולי של המטופל, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם ההתווייה הקלינית שסיפק המטפל, העלתה את הצורך במודל אבחון משוכלל יותר להתוויית מחלות, מודל שמותאם יותר למטופל, ושבמסגרתו מובאים בחשבון גם מאפייניו האישיים, חוויותיו ותחושותיו.

המודל הביו-פסיכולוגי שהחליף, החל מאמצע המאה ה-20, את המודל הביו-מדיקלי גרס כי בעיות רפואיות נובעות מטווח גורמים רחב – ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים – ולכן הרחבת ההגדרה של סוגי תחלואה שונים באמצעות גורמים אלה, תוסיף לערכה של הרפואה. המודל יצר את הבסיס הראשוני להגדרה ולמחקר של מרכזיות המטופל ובאופן ממוקד, לתפיסה כי על המטפל להיות ער לכל המאפיינים החוץ-רפואיים העלולים להקשות על תפקוד המטופל, כגון מצבו הנפשי, קשיי ההבנה שלו ומידת התמיכה המשפחתית והקהילתית המסופקת לו. ואולם, תפיסה זו מעוגנת גם בעקרון משלים של תפיסת ‘המטופל כאדם’. לפי תפיסה זו, לכל מטופל נקודת מבט אישית לגבי חווית החולי שלו, הנגזרת, בין היתר, מתרבותו, ערכיו, אמונותיו והעדפותיו האישיות. מנקודת מבט זו נגזרות השלכות מרחיקות לכת, הן על איכות תהליך הריפוי שיעבור, הן על מידת המוטיבציה שלו להירתם לטיפול. לכן, מחובתם של מטפלים לחתור להבנת נקודת המבט של המטופל ולתעל אותה לטובתו.

השיח העקרוני המדגיש את מקומו החשוב של המטופל הוליד, בהמשך, שיח אזרחי המזהה את בריאותו של זה האחרון כזכות חברתית להבדיל מ’מוצר שוק’. כאשר הבריאות הפכה, במדינות רבות בעולם המערבי הדמוקרטי, במידה כזו או אחרת, לזכות של המטופל, מערכות השלטון החלו להסדיר את הגישה החדשה בחוק. הרשויות השופטות, החלו קובעות את ההליך התקין ליותר ויותר מצבים שבהם זכויות מופרות (למשל, במקרים של רשלנות רפואית) ואילו הרשויות המחוקקות החלו מעגנות בחקיקה את היקף השירותים הרפואיים שלהם זכאים האזרחים במימון המדינה.

התהליכים השלובים, אשר התרחשו לאורך המאה ה-20, הניחו את המסד הרעיוני לשינוי והביאו לכך שהצבת המטופל במרכז הפכה בעשורים האחרונים לתפיסה רב-ממדית ולפרקטיקה רווחת בעולם הרפואי. תפיסה זו נחשבת, זה כבר שנים רבות, לסמן של איכות ברפואה ולאתגר וליעד של מערכות הבריאות בעולם. כיום נדרשים המטפלים להעניק טיפול שיהיה הוליסטי וגמיש דיו, כזה שיציע מענה אישי למכלול המאפיינים של כל מטופל בנפרד, וכן הם נדרשים להעצים את המטופלים ולהעניק להם את מרב הכלים שיאפשרו להם להיות שותפים שווים בתהליך הטיפול.

המטופל המעורב, המשפחה המעורבת והאחריות המשותפת

העקרונות העומדים כיום בבסיס פילוסופיית ‘המטופל במרכז’ מנחים ואף מחייבים את המטפלים להעניק חשיבות גבוהה לפרט ולהעניק לו אוטונומיה ותפקיד פעיל במסעו הטיפולי. ברם, לא תמיד היה המצב כזה.

האבולוציה של מעורבות המטופלים מתאפיינת בתנועת מטוטלת:

בראשית עידן הרפואה המודרנית, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, התאפיינו היחסים בין המטפל למטופל ב’פטרנליזם רפואי’ שהיה מקובל ומוסכם על שני הצדדים. המטופל בעת ההיא היה פסיבי, נדרש לענות על שאלות הרופא ולבצע את הוראותיו. למטפל הוענקה הילה של יוקרה ומקצועיות ולכל היה ברור שבידיו הסמכות הלגיטימית לקבוע את דרכי הטיפול. ניתן לומר שהמטפל ראה במטופל “גוף או מכונה מקולקלים שעליו לתקן” ואילו המטופל, מצדו, לא היה מעורב בהחלטות הנוגעות בו עצמו.

החל מאמצע המאה ה-20, עם התפשטות רעיונות הליברליזם, הלכה והתגבשה ההבנה כי על המטופל להיות שותף פעיל במהלך הטיפולי ולהירתם לו. רתימת המטופל לטיפול אינה מובנת מאליה, כי בין המטופלים יש רבים שלא צוידו בכלים המאפשרים להם להבין את הוראות הרופא ולבצען כנדרש. לכן, בעת זו, תפקיד המטפל השתנה, מ’נותן הוראות’, ל’מחנך’. המטפל נדרש להדריך, ללמד ולהעצים את המטופל וזה האחרון נדרש לשתף פעולה, ללמוד וליישם. הפטרנליזם פינה את מקומו ולראשונה התאפיינו היחסים בין המטפל למטופל בשיתופיות.

לקראת סוף המאה ה-20 ובתחילת המאה הנוכחית, החלו לתת את הטון תפיסות עולם ‘כלכליות’ ו’צרכניות’. המשתמשים בשירותי הבריאות, מי שעד כה הוגדרו רק כמטופלים, קיבלו הגדרה נוספת, ‘לקוחות’ ואילו המטפלים, בהתאמה, הפכו ל’ספקי שירות’. בד בבד פרצה מהפכת המידע והאינטרנט וזו הקנתה למטופלים גישה לעולמות ידע רחבים שקודם לכן היו זמינים רק לקהילה המקצועית. יתרה מכך, קפיצת המדרגה הטכנולוגית שמזוהה כשלב WEB 2.0 של האינטרנט, פתחה למטופלים/צרכנים את האפשרות להעלות לרשת ‘מידע רפואי’ מתוצרת עצמית (לדוגמה, דיווח על חווית מחלה או מפגש עם רופא). בשלב זה, כאשר בידי המטופל כלים רבים (לכאורה?) לניהול מחלתו, התגבשה התפיסה כי האחריות להצלחת התהליך הטיפולי משותפת לו ולמטפל. כיום הציפיה מהמטופל היא להיות מעורב כשותף פרואקטיבי ויוזם, לנהל את בריאותו גם באופן עצמאי ולהפגין התנהגות צרכנית נבונה (למשל; להבין את מצבו הרפואי, לקבוע תור לרופא, לבחון חלופות טיפוליות וכו’). ואולם, מעורבות המטופלים שוב אינה תחומה במסגרת המסע הטיפולי שהם עוברים, למשל במסגרת אשפוזם בבית החולים. המעורבות מתחילה קודם לכן, בעודם אנשים בריאים המבקשים לנהל אורח חיים נכון שימנע מהם לפתח תחלואה, או, לאחר האשפוז, כשהם כבר בבית ומחוייבים לשמור על אורח חיים בריא ככל האפשר ועל אי יציאת מחלתם מאיזון.

מסיבות אלו, הגדרת המעורבות התרחבה בשנים האחרונות וכעת מתייחסת גם לסביבה הקרובה של המטופל וכוללת בני משפחה, חברים וכו’. בקרב אנשי הקהילה הרפואית קיימת הסכמה הולכת וגוברת כי גם דמויות אלה ראויות לתואר “Caregivers” (נותני טיפול). במילים אחרות, לא רק המטופל אחראי למצבו, אלא גם בני משפחתו וקרוביו הנמצאים לצדו בהיותו בביתו ורחוק מגורמי המקצוע. עליהם מוטל לסייע לו ולוודא שהסביבה הביתית הולמת את שגרת הבריאות הנדרשת לו. קרובי המטופל נדרשים, למשל, לשים לב לסימני אזהרה בריאותיים שייתכן כי המטופל עצמו אינו ער להם או לתזכרו בדבר המעקב הטיפולי שהותווה לו.

מחשבות על עתיד גישת המטופל במרכז

תפקידם של המטפלים ושל הרפואה בכלל הינו, כאמור, ‘לאפשר’ את כל זה – לפתח ולהעניק למטופלים ולבני משפחותיהם את מיטב הכלים שיעצימו את יכולותיהם ויאפשרו להם להיות מעורבים בבריאותם באופן עצמאי, וללא תלות ישירה באנשי המקצוע.

בנסיבות אלה נכנס לתמונה גם שוק הטכנולוגיה הרפואית הצומח מיום ליום ושוקק בפעילות של יזמים וחברות השוקדים על פיתוח רעיונות ופתרונות לסביבת עבודה שבה ‘המטופל במרכז’. האפשרויות ל’רפואה מרחוק’ הפכו יותר ויותר שכיחות ומאפשרות למטופלים לקבל שירותים מביתם. ‘טכנולוגיות לבישות’ מאפשרות למטופלים, כמו גם לאנשים בריאים, לנטר את מצב בריאותם בכל רגע נתון וישומונים לניהול שגרת הבריאות מאפשרים למטופל לנהל באופן יעיל יותר את אורח חייו ולהפיק מידע והדרכה לגבי מצבו. כמובן, תהליך הפיתוח של טכנולוגיות אלה לא מתבצע ‘בתנאי מעבדה’.

המטופלים והמטפלים עצמם שותפים ביוזמות החדשניות הנולדות חדשות לבקרים למען המטופלים והמציבות אותם במרכז. המשתמשים מציפים את הצרכים האמיתיים של ‘השטח’, מעניקים משובים על טכנולוגיות קיימות ומהוויים שותפים טבעיים בתעשיית המד-טק והביו-טק ובתהליכי האיפיון של הטכנולוגיות פורצות הדרך.

אנו מדברים על המטופל במרכז זה כבר כמה עשורים, אך נראה שעתידו של זה עוד לפניו. יותר ויותר גורמים מתכנסים בנקודת המפגש בין טכנולוגיה, רפואה וחברה, ופוטנציאל הישימות של היוזמות החדשניות הללו בוודאי רק ילך ויגדל בעשורים הקרובים.

ירון קונלי הוא חוקר בתחומי הסוציולוגיה של הבריאות, מדיניות הבריאות והטכנולוגיות הרפואיות.

פועל כיום כחוקר בכיר במרכז ICET להערכת טכנולוגיות רפואיות במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) וכאנליסט נתונים ומחקר בחברת GISTMD. בין השנים 2013-2017 עסק בתחום ההיבטים הפסיכוסוציאליים של הבריאות במכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות. לצד פעילותו המחקרית, ירון משמש כמרצה אורח בסדנאות ובקורסים אקדמאיים הקשורים למחקריו ומלווה תהליכים רבים של התייעצות ציבורית כיועץ למשרד הבריאות. [email protected]